ועכשיו, חודש אחרי ההתחלה (למעשה חודש ויום, אבל בואו לא נהיה קטנוניים), הגיע הזמן קצת להגיד יותר מ”כיף לי”.
מממ.. רציתי דיי מזמן לכתוב כאן פוסט כזה נחמד ויפה ונגיש לכולם.
לא במחברת (שאצלי מהמפגש גרעין האחרון ואנלא מוצאת את עצמי כותבת בה), לא משארה מכתב בב”ש (כיוון שגדוד חפשנים לא מגיעים לשם בכל מקרה), ובטח לא בקבוצה בפייסבוק(לא לכפח את החזקים בינינו שלא נפלו).
אז מה בעצם קורה?
התחלתי טירונות.. אמיתית שכזאת. יש לי את המפקד הזכר היחיד בכל הפלוגה, המפקד עוז ממושב נוה ירק (משם באה אורוזנבך).
יש לו כוונות טובות, ושם זה נגמר למעשה. הוא דיי למל”מ. ומפחד רצח מדיבורים מה שקצת הורס בינינו את הדינמיקה.
לפחות יש לי עוד 2 מפקדות שפיציות רצח, מפקדת סמל תותחית-על!, ומפקדת מחלקה גם כן.
אני נמצאת במחלקה 2, כיתה ג’, אנחנו המחלקה הצהובה בפלוגה, ואני אצטט בגאווה את המפקדת הסמל כיתה 2ג’ “הכיתה שמובילה את המחלקה הזאת”.
וזה קצת מבחינת מבנה וכו’.
ועכשיו לפינת הוואס”חים:
אני מוכשרת 03, זה אומר שזרקתי רימון.
הנשק שלי מאופס… והמידע עליו לא רלונטי.. למרות שהנתונים אחלה, אני לא אוהבת נשק.
עד לא מזמן היה לי עיגול משנה צבעים בשקע הכתף ממכות “וואס”ח”
בעוד על פאק בכוננות משאירים שעות, אותי הריצו.
עשו לי שלט ליומולדת על מטרת דמות (היינו בדיוק בשטח), המפקדת הסמל התחילה לצעוק על חברה שהלכה לתלות אותו וכשבאה לטרטר אותה וזה… אז החברה אמרה “אבל המפקדת הסמל, לבוטן יש יומולדת”
אז המפקדת הסמל אמרה “בסדר” ושחררה אותה לדרכה.
לקחו אותי כ נציגת מחלקה לשיחת חתך. שזה שיחה עם סמג”ד הבא”ח…
יום רביעי היתה הפעם הראשונה שהורידו אותי לפקלים באמצע ח’ (כשלא מדובר על עונשים קולקטיבים)
יש לי כבר פק”ל.. הוא נקרא נופר.
עוד לא היו לי ב’ או כל הטבות כאלו ואחרות.. עדיין לא התלוננתי על שטויות שכאלו, ואני עדיין זורמת עם הדברים. מושכים כמה שיותר..
באופן כללי.. הסגל זורם איתי רצח.
אז מה קורה איתי בעצם?. אני נמצאת בכיתה תותחית-על. יש לי 2 בדואים בכיתה! וזה הכי צחוקים איתם בעולם. גם במחלקה כיף לי, מבחינה חברתית, ומשימתית. באמת תותחים.
רעיונית? הבנות שאיתי באמת אחלה. באופן כללי בפלוגה בכלל.. יש לי הרבה שיש לי איתן שיח. מבחינת בניגות אני לא אשלב כאן ואזכיר אחרכך.
הבנים יש ויש. מאוד בולט ההתעסקות בכיזוז הכוח. זאת אומרת להביא למקום מרכזי את הרצונות של כולנו (ביעבד, כה? לא באמת מדברים על כאלו דברים), המוטיבציה של חלקינו בחוסרם של אחרים.
אחד הדברים הכי בולטים במחלקה שלי זה המעבר לשלב השני. עכשיו שבנינו את הגיבוש הזה סביבינו, והלמדנו את הכוח של האחד בתוך הקב’ והכוח של הקב’ על האחד, רואים שאנחנו למעשה לומדים עכשיו איך להשתמש נכון בכוח שלנו.
אבל בכל מה שקורה בהסתכלות על העתיד, קצת קשה לשלב את המקום שאני נמצאת בו כרגע עם הבסיס שבניתי מקודם. כרגע דיי מרגיש שהמקום של עכשיו דיי מפרק את הבסיס ובונה בו דברים אחרים.
אני לא מרגישה במסלול נח”ל.
וזה בהיבט להכל.
איתי ספציפית במחלקה יש את גרעין קצ”ב ואחד ממהפך (שהוא באמת כלי עולם).
באופן כללי בפלוגה דיי בטוחים שאני בכלל מגרעין נאה ולא מבינים איך יצא שהם כולם ביחד במחלקה ואני במחלקה אחרת.
מעבר לזה, יוצא לי הרבה לדבר עם הבניגות שאיתי.
וכולנו למעשה, דיי מרגישים שפשוט זרקו את כולנו לתוך הדבר הזה, ואת כל הקשר למסלול הנח”ל נחווה למעשה עוד שנה ו-5 כשנצא לפרק משימה.
ולמגרעות שיוצאות מזה…
השבוע התחילו לדבר איתנו על הקצאות. נהגים מבצעיים וחובשים והיו שמועות למפקדי חוליה.
כששאלתי את אחת המכיות (כמובן שלא את המפקד שלי, כי הוא בכל מקרה לא ידע), היא אמרה שממש לא מפקדי חוליה, אבל מתחילים לסמן ילדי כוכבית.
מהם ילדי הכוכבית? אלו החיילים שמסמנים מראש לפיקוד, והלאה. דחיפה למפקדי חוליה, שאיפה להקצאה ראשונה למ”כים, ולאחר מכן, לדחוף לקצונה.
מה הקשר אלי בכל העניין?
כל העניין של החפ”ש זה סבבה והכל… אבל אני רוצה עוד.
אני לרגע לא יוצאת בהכרזת אחוז, חלילה, או משהו. אבל אני רוצה להתחיל לעלות במדרגות.
אני לא יודעת אם הפק”ל שאני רוצה הוא מפקדת חוליה, אבל אני רוצה את האופציה הזאת לפחות.
(הייתי רוצה גם את הקלעית, אבל יש מקבצים הרבה יותר טובים משלי, אז אני לא לחוצה על זה 
מעבר לזה. אני יודעת גם שמגיע לי. אני באמת בטוחה בזה שמגיע לי. ויותר מזה. מגיע לי להיות ילדת כוכבית.
אז למעשה, מה הדילמה?
כשדיברתי עם חברתי ניב, הידועה בכינויה גם “המפקדת ניב” שהיא חברה שלי שמפקדת במחלקה אחרת, היא דברה איתי על הסימונים לילדי כוכבית. שבני גרעין אצלנו לרוב מראש לא שמים אותם בכלל בקטגוריה הזאת, מהסיבה הפשוטה שאם הם לא מצהירים על כוונותיהם כאחוזים, אין שום סיבה לנסות לדחוף אותם למקום הזה של הפיקוד.
ואני, בתור בת גרעין בודדה בקרקל, כחודש בצבא, ולא בטוחה לגבי ההמשך, תוהה…
מה לעזאזל אני אמורה לעשות בנק’ שכזאת?! אני לא רוצה להצהיר על דברים שיבלבלו אותי.
אני יודעת שמגיע לי את זה. אני יודעת שבכל מקרה אחר אני הייתי שם.
כאן אני כבר לא אכניס את המרמור שכך או כך אני יודעת שהמפקד שלי לא יהיה בעד העניין. אבל שוב… פאק בדינמיקה. יש לי מזל ששאר הסגל אוהב אותי
ועכשיו, התהייה היא לאן דרכי?.
ומעבר להקצאות…
עוד שבועיים יש לי השבעה. והדעה הרווחת מסביב היא “לא ישחררו אותנו”.
וזה לאו דווקא בתלונות לגרעין, חלילה.
כי כל המדובר בגרעינים מסביב זה שלגדוד 50 מוציאים. אבל כשמדובר בקרקל, יש היסוס.
באמת שכיף לי בצבא. אני ממש נהנת. אבל זה באמת המקום שאליו שאפתי כשהלכתי למסלול?
את הגרעין אני לא הכי מרגישה שם, וגם התוכנית של להתקשר כל ערב למישהו אחר כבר לא פועלת מהסיבה הפשוטה – אין זמן. וגם אם יש – לא תמיד עונים.
ואם אני עונה זה נס.
אז לאן מכאן? ללכת על בטוח או להאחז בספק שנשאר?
אם זה ללכת על בטוח.. אז הבטוח של מי? של הצבא? ומה עם מה שניסיתי ליצור עד עכשיו?
ולמה זה צריך להיות ככה? המסלול לא אמור לאפשר?
והספק שנשאר… עד מתי הוא ישאר? (ואם מישהו עכשיו יבוא לי עם יציאת עד מתי, שיתן לעצמו כאפת שטות וירד ל-20 )
וכל זה החודש הראשון.
מה החודשים הבאים יביאו עמם?
וכאן נגמר פינתי לבנתיים.
בגעגועים עזים לכלל.
רוני לוין, כיתה ג’ מחלקה 2, פלוגת מרץ 09, קרקל.
