את אני והבינוניות הבאה

הייתי תלמיד ממש טוב בבית ספר. היו לי ציונים טובים מאוד (חוץ מבמתמטיקה  ששם הציונים שלי ירדו בטור הנדסי ככל שהזמן התקדם), המבחנים היו לי קלים ולא נלחצתי מבגרויות (הייתי לומד בשיטת "לסדר את החומר"- לא היה לי כוח באמת לקרוא ולסכם אז הייתי "מסדר" את החומר מחדש ותוך כדי קורא ונזכר), והיה לי ממש מעניין בשיעורים אהבתי ללמוד דברים חדשים. חוץ מזה, המורים ממש אהבו אותי, זה גם בזכות הקסם האישי שלי, אבל אין ספק שלהיות בן חמישי למשפחה של תלמידים טובים זה תמיד עוזר. לעומת זאת, או בעצם לעומתי, היו לי חברים שכל זה ממש לא בא להם בקלות- לא השיעורים, לא העבודות וממש לא המבחנים. תקופה מאוד ארוכה שבה הם לא חוו הצלחה כמעט בשום תחום בבי"ס. פה יכול לבוא דיון ארוך על עד כמה מבחנים בבי"ס משקפים את הידע וההבנה של התלמידים, אבל לא זה הנושא שאני מכוון אליו. אותם תלמידים, אנשים, שלא הלך להם בלימודים היו די בינוניים. היו פרויקטים שעזרו לתלמידים הכי חלשים, היו פרויקטים שקידמו את המתקדמים, אבל מי שהיה באמצע פשוט נשאר לצוף שם.

עכשיו אני בצבא. יש פה לימודים עיוניים וגם מעשיים, אבל הפעם המשקל הגדול של ה"ציון" שאני אקבל הוא בבוחן המעשי. לא רק שהחזק הוא זה שישרוד, הוא גם יוביל את הכיתה (מעניין שבשתי המסגרות קוראים לזה כיתה). ופתאום אני נתקלתי בבינוניות. לא שמתי לב ונתקלתי בה, בבינוניות. נפלתי, קצת השתפשפו לי הידיים והמרפקים. חשוב לציין שחוץ מאגו חבול אני בסדר.

התיאור הכי מעליב שנתנו לי בצבא היה למלם, שכמו כל דבר בצבא אלו בעצם ראשי תיבות- לא מועיל ולא מזיק. כמה מעליב- זה שאני לא מועיל זה מילא, אבל לא מזיק? זה אומר שאני סתם שם, גורם לא משמעותי שלא באמת משנה. אומנם ההערה הזו נאמרה עלי בהקשר מאוד ספציפי אבל היא גרמה לי להבין- אני חייל בינוני. אני לא רץ הכי מהר, אני לא רבקיסט (שגם אלו ראשי תיבות), לא הוצאתי את הציון הכי טוב בבוחן 07, אני לא זה נותנים לו את "משימות האיכות", התוצאה שלי בבוחן מסלול היא לא הכי טובה (למרות ש9:20 זה מכובד) ואפרופו זה- כמעט כל הזמן של האימון הייתי בנוהל שברי מאמץ. מצד שני אני גם לא הכי גרוע ואני יודע את זה- עובדה שאני עדיין כאן, עברתי את המבחנים, אני יודע לירות בלי להרוג אף אחד שלא צריך להרוג, ובאופן כללי אני בסדר. בסדר, אותה מילה שאסור להגיד בהנחיות כששואלים אותך מה שלומך כי בעצם היא לא אומרת כלום.

אז אני שומע איזה קול בתוכי צועק: "אל תכנע לבינוניות! תעשה עם עצמך משהו". ולהפתעתי, אחרי כמה זמן של התלבטות עניתי לו "לך תצטיין! לא אכפת לי, אני עושה את המיטב שלי" או לפחות את המיטב שאני מוכן לתת. וזה לא מעט, הייתי יכול להיות במקום אחר, כמעט כל אחד היה יכול ובכל זאת אני פה, במוצב, בקו, על הגדר.

ואז גם הבנתי למה אני פה, במוצב, בקו- עם הגרעין. אני רוצה את הפרק משימה כי בזה אני טוב, בלהדריך, ללמד, לחנך וכל זה עושה לי טוב. שם אני אתן המיטב שלי, ושם זה באמת יהיה המיטב שבי. זה נחמד לגלות דברים כאלו.

מה שמעניין הוא שממש בתחילת השירות כתבתי במחברת על זה שיש לי מוטיבציה ואני מתכוון להיות חייל טוב ולהשקיע, רק חבל שהשברי מאמץ קצת מונעים ממני למצות את היכולות שלי, מעניין מה היה קורה אם לא היו לי שברי מאמץ והייתי מנסה להתבלט ולהוכיח את עצמי ואולי המפקדים היו לוקחים אותי ברצינות, אולי הייתי עכשיו בהכנה למ"כים (או לקורס חובשים . ומה שיותר מעניין זה התהליך שעבר עלי, מרצון להשקיע ולהוכיח את עצמי עד לאיפה שאני עכשיו, שאותו בטח אני אבין רק יותר מאוחר.

 

אני גם חושב שבסך הכל המעבר מהמסגרת של בית ספר למסגרת של הצבא היא טובה כשזה קשור לנושא של תחושת הצלחה, אין ספור פעמים שמעתי את אמא שלי (שהייתה מורה) אומרת על התלמידים שלה אחרי שהם סיימו את הצבא שהם נעשו בני אדם. כן, הם חוו הצלחה, הם גילו שלא הכל זה מבחנים אמריקאים ושאם תפעיל את הראש שלך תוכל להתקדם ותזכה לעוד הערכה. ובנוסף לזה, הצבא מיישר אנשים, לרוב מי שלא מתיישר עם הקו- נשבר, אז לא תמיד יש ברירה. אז כל הכבוד לצבא (אם מתעלמים מהכיבוש, הבירוקרטיה והחופש שהוא גוזל מאנשים).

 

17 יום מהנים לכולם!

 

אמיר(=